פסק-דין בתיק ת"א 1521-09

התובע הוא בעלים בדירה שעליה נרשמה הערת אזהרה לטובת המנוח, בהתאם לפסק דין שניתן בהסכמה שלפיו המנוח יוכל להתגורר בדירה כל ימי חייו.

משנפטר המנוח, ביקש התובע למחוק את הערת האזהרה. במוקד הדיון ניצבת השאלה, אם קמה זכותה של הנתבעת, בהיותה הידועה בציבור ויורשתו של המנוח, להתנגד למחיקת ההערה.

רקע עובדתי

1.         הדירה שברחוב רוטשילד 7 בבת ים הידועה כחלקה 31/12 בגוש 7145 (להלן: "הדירה") הייתה בבעלות יעקב חרוסט ז"ל (להלן: "הסב") ובבעלות בנו אברהם חרוסט ז"ל (להלן: "אברהם") - מחצית כל אחד (נסח טאבו היסטורי של הדירה צורף כמוצג 2 למוצגי התובע, להלן: "הנסח ההיסטורי").

הסב נפטר בשנת 1983, ומן הנסח ההיסטורי עולה כי מכוח צו קיום צוואתו, זכויותיו בדירה (מחצית), הועברו על שם בנו שמואל חרוסט ז"ל (להלן: "שמואל" או "המנוח") . יצוין כי שמואל ואברהם הם אחים. אברהם נפטר בשנת 1981 (קודם לפטירת הסב), ויורשיו הם ילדיו: משה חרוסט (להלן: "התובע") ואחותו צפורה חרוסט (להלן: "ציפורה"). בשנת 1990, מכוח צו קיום צוואתו של אברהם שניתן עוד בשנת 1982, הועברו זכויותיו שלו בדירה על שם ילדיו בחלקים שווים ביניהם (צו קיום הצוואה צורף כמוצג 3 למוצגי התובע).

המצב אפוא על פי הנסח ההיסטורי הוא שבשנת 1990 הדירה הייתה רשומה מחציתה על שם שמואל, רבע על שם התובע, ורבע על שם צפורה אחותו של התובע.

2..        לאחר פטירת הסב, הגישו התובע ואחותו צפורה תביעה בבית משפט השלום בתל אביב לפירוק שיתוף בדירה נגד דודם ושותפם לדירה, שמואל. זאת משום שלטענתם שמואל השתלט על הדירה בשלמותה ומנע מהם הנאה ממנה ומפירותיה (ת.א (ת"א) 54601/93, להלן: "התביעה לפירוק השיתוף", מוצג 6 למוצגי התובע).

במסגרת התביעה לפירוק השיתוף הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה ביום 22/3/94 תוקף של פסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל (להלן: "פסק הדין", מוצג 7 למוצגי התובע). בהתאם לפסק הדין, רכש התובע את מלוא הזכויות בדירה - תמורת חלקה של אחותו צפורה (1/4) נקבע שישלם לה 12,500 ש"ח; ואילו תמורת חלקו של הדוד שמואל בדירה (1/2), ניתנה לשמואל הזכות להתגורר בה למשך כל ימי חייו.

וכך נאמר בסעיף 1 להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין:

"הנתבע (שמואל - ע.ב. ) יעביר ע"ש התובע מס' 1 (הוא התובע דכאן - ע.ב) את זכויותיו בדירה נשוא התביעה ללא תמורה בכפוף להבטחת זכות המגורים שלו לכל ימי חייו בדירה ובכפוף לרישום הערת אזהרה להבטחת זכות זו.

למען הסר ספק מוצהר כי זכות זו הינה אישית ואינה ניתנת להעברה ו/או ירושה. אין בכך כדי למנוע מהנתבע לאפשר מגורים לצד ג' כלשהו ואולם כל רשות מגורים תהא כפופה לרשותו של הנתבע עפ"י הסכמה זו ותפקע עם מותו".

3.         עוד קודם למתן פסק הדין ובהתאם להסכמות שאליהם הגיעו הצדדים, ביום 26/1/94 הועבר חלקה של צפורה בדירה על שם התובע (שטר המכר חתום בידי התובע ובידי אחותו צורף כמוצג 11 למוצגי התובע). בעקבות פסק הדין, ביום 21/11/94 הועבר חלקו של שמואל בדירה על שם התובע (שטר המכר חתום בידי התובע ובחתימת שמואל צורף כמוצג 10 למוצגי התובע). בו ביום גם נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה על הדירה לטובת המנוח בהתאם לפסק הדין (להלן: "הערת האזהרה"; הבקשה לרישום ההערה ואישור ביצוע הרישום צורפו כמוצגים 8 ו-9 למוצגי התובע).

מצב הרישום בלשכת רישום המקרקעין הוא שהתובע רשום מאז 22/11/94 כבעלים בדירה בשלמותה, ועל הדירה רשומה הערת אזהרה לטובת שמואל מכוח פסק הדין (נסח טאבו עדכני צורף כמוצג 1 למוצגי התובע).

4.         ביום 14/8/2006 נפטר שמואל (תעודת הפטירה צורפה כמוצג 12 למוצגי התובע). בהיעדר קשר עם הדוד שמואל, לטענת התובע נודע לו על פטירתו רק כעבור כשנתיים - בשנת 2008. אז גם נתברר לו כי בדירה מתגוררת נכדתה של הנתבעת, ולאחר דין ודברים עימה זו פינתה את הדירה ומסרה את החזקה בה לידי התובע.

משנפטר שמואל, ביקש התובע למחוק את הערת האזהרה הרשומה לטובת שמואל על הדירה. הנתבעת ליובה פרוקופיאף (להלן: "הנתבעת"), שהייתה בת זוגו של המנוח מאז שנת 1985 והיא יורשתו מכוח הצוואה שהותיר, מתנגדת למחיקת הערת האזהרה (הצוואה וצו קיום הצוואה צורפו כמוצגים 5 ו-6 למוצגי הנתבעת).

טענות הצדדים

5.         התובע נסמך בתביעתו על פסק הדין ועל עובדת פטירתו של הדוד שמואל.

התובע הוא הבעלים בדירה בשלמותה. מכוח פסק הדין הוענקה לשמואל המנוח הזכות להחזיק בדירה לכל ימי חייו ועד לפטירתו; וכך היה. זכות המגורים שניתנה למנוח היא זכות אישית שאינה ניתנה להעברה או ירושה, ועם פטירתו פקעה הזכות. לפיכך ומשהמנוח לא יכול להוריש אלא מה שיש לו, אין עילה לנתבעת להתנגד למחיקת הערת האזהרה.

הנתבעת מצידה טוענת כי בהיותה בת זוגו של המנוח שהוכרה כידועה בציבור שלו, ומשציווה לה את רכושו - זכות המגורים בדירה באה בכלל זה (סעיף 3 לתצהירה). בהמשך לכך היא טוענת לתחולתה של הלכת השיתוף בנכסים שהיו למנוח ולה (סעיף 18 לתצהירה). הנתבעת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין נוגד את תקנת הציבור מטעמים אלה.